הקומבה מלא הוא חג שמתקיים מדי שלוש שנים בארבעה אתרים שונים לעלייה לרגל על גדות נהר הגנגא. החג קשור למיתוס האלמוות של האלים, ומתקבצים בו המונים מכל רחבי הודו. ההתרחשות בקומבה מלא סוחפת, מדהימה, מרתקת. מה עומד מאחוריה?
הטבילה הגדולה. אני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר. הדרך עמוסה באנשים. מהרמקולים בוקע קול תפילה, מנטרה לאל שיווה. מרחוק נשמע קול תופים ומצילתיים. אני נסחפת בזרם האנשים, והולכת בו. הדרך הולכת ונעשית צרה, והנה אנחנו על גשר רפסודות החוצה את הנהר בדרך לסַנְגָם,מפגש הנהרות, מקום הטבילה. צעד צעד מתקדמת התהלוכה. נראה שהגשר רוטט. ואולי העולם רוטט? מין ויברציה אוחזת ומחבקת את הכול בעיר הקוּמְבָּה-מֶלָא, והעולם מהדהד.
הכול בדרכם לטבילה. מיליוני אדם, ואני בהמון. תחושת פחד לא מוכרת מתחלפת בתחושת שמחה. ברור שנעבור את הגשר. כמו חציית ים סוף, הדרך ארוכה. נהר האנשים זורם – אין דרך חזרה.
אני שומעת קול אחד אומר, "קח את שמו של האל, וחצה את הנהר". קבוצה של אנשים לצידי מנגנת בתופים ובמצילתיים , שרה ומהללת את שמו של האל קרישנה. קבוצה אחרת מהללת את שמו של האל שיווה. בין קרישנה לשיווה אני חוצה, וחשה מוגנת בחסות הכוחות: הרֵה קרישנה, אום נמה שיווה, השיירה עולה במעלה הגשר.
אני מביטה לאחור, מאחורי שובל ארוך של אנשים, יובל אנושי המתחבר אל הנהר הגדול. מלפני, הדרך נפתחת ומתחברת אל אוקיינוס האנשים, מרחב עצום שבו עשו עולי-הרגל את הלילה. כעת הם חלק מנהר האנשים בדרכם אל הסנגם. ערפל נח על קומבה-נגר, מכסה ומטשטש את גוני מלבושיהם.
בגדה מנגד, אור ראשון חושף את התהלוכות הראשונות החוצות את הנהר: קודם נושאי הדגלים, אחריהם הכָּרוֹזוֹת רכובים על סוסים או על חמורים, ולבסוף הסָאדְהוּאים, הפורשים. שערם ארוך, הם צועדים עירומים, וחזותם כשל ילד תם. הם רצים לנהר בשאגה אדירה. המים קרים מאוד. הכול יודעים מה רב כוחו של הסאדהו, שפורש ומוותר אפילו על מלבושיו. הוא צלול, נקי וטהור מכול.
זרם התהלוכות חוצה את הנהר על הגשרים, בצידי הדרך המון האנשים משתחווה. הנהר זורם.
באור הבוקר התהלוכות מתגלות בשלל צבעים: כתום-זעפרן, שהינו לבוש המורים הרוחניים והפורשים; אדום, בגדי הסאדהואים מבנגאל; טורבנים ירוקים, צהובים, כחולים, לבנים וכתומים; המרכבות מעוטרות בצהוב, כתום וזהב; שוקולד, צבע עורם של הסאדהואים העירומים; אפור האפר על גופם; הלבוש הלבן של סאדהואים חסידי וישנו; וצבעי הפרחים: כתום, אדום ולבן.
שיירת סאדהווי כתומות יורדת לנהר. בעפר לרגליהן סגולה כפולה – נשים מסתגפות. והזרם ממשיך
בני זוג ובנם יורדים אל הנהר. שלושתם מודים לעולם, לגנגא ולכוכבים על מצב קוסמי מושלם. בעליצות הם שולים מים לכד, רוחצים את בנם, ומפַנים מקום בנהר לבאים אחריהם.
אני יורדת אל הנהר, וטובלת כף-רגל אחת בתוך המים. אולי זה יספיק. המים קפואים, ואני טובלת את הרגל האחרת. שמחה גדולה אופפת אותי. מימין הסאדהואים העירומים במים. מולי הסנגם, פיסת אדמה בין היובלים המתמזגים. אישה אחת שומרת לי על החפצים, ואני נכנסת אל האלה, טובלת. לידי טובל זוג נוסף. השוטר שאחראי על הסדר מזדרז, מתפשט, וטובל גם הוא. חופש. שמחה. ברכה.
הנהר אדיב. גנגא סופגת, מקבלת, מטהרת. כאן במפגש הנהרות אין לה מין: בסנגם היא אמא גנגא, יאמונא וסרסווטי; ימין, שמאל ואמצע; זכר, נקבה ונייטרלי. היא מחוצה לנו ובתוכנו. הסנגם מהדהדת, הסירות חוצות את הנהר, נושאות עולי-רגל אל מפגש הנהרות.
"אָאאאוֹ [בואו!]... אָאאאוֹ..." אנשי-הסירות קוראים ללהקות השחפים. הם יורדים אל המים לאכול מידי עולי-רגל, ובין הסירות לבין ההמון הססגוני צובעים השחפים את הנהר בנקודות לבנות. שמש אדומה גדולה עולה מעל לערפל ומשתקפת במימי הנהר. קרני השמש נפוצות לכל עבר. מנורות שמן צפות מעל המים, מאירות בנקודות אור מרצדות. פעמוני הטקסים מצטלצלים מכל עבר: דינג-דינג, קלינג-קלינג, דינג-דאנג.
יום חדש נולד.
הקטע שלפניכם לקוח מתוך הספר "במפגש הנהרות, תשע שנים בהודו" בהוצאת מודן.
הספר נכתב ע"י אסנת אלכביר, שחייתה תשע שנים בהודו, שם למדה בדרך מסורתית ואקדמית שירה בסגנון הדהרופד ומחול הודי קלאסי.כיום, היא משלבת את אהבתה לתרבות ההודית בעיסוק בתיאטרון,בהוראת שירה ומחול במתן הרצאות בנושא ובהדרכת טיולים של החברה הגיאוגרפית להודו. צילמה:אסנת אלכביר.
No comments:
Post a Comment